שבוע… אהמ, מעניין, עבר עלינו עם פתיחת התקופה הקסומה ביותר בשנה – תקופת החתמת השחקנים החופשיים. תקופה קסומה שבה כמה שחקנים יעזבו את הקבוצה שלכם וכמה אחרים יגיעו. תקופה שבה הכל יכול לקרות, אבל כנראה בשנה הבאה יותר. מאחרים באתר תוכלו לקבל ניתוחים אנליטיים ואסטרטגיים של המהלכים. אם תרצה הבננה הגדולה שבשמיים, בהמשך תקבלו ניתוח כלכלי-מקצועי של כל עסקה ממזיג. ממני תוכלו לקבל פליטת צבע.

1) שחקן, נחשב טוב, נפל בגלל פציעה קשה שחומרתה והשפעתה עליו לא לגמרי ברורה, ניסה להמר על עצמו במקום להישאר במקום בטוח ולהחלים, קבוצות נבהלו והחליטו לדלג עליו ובסוף הוא ירד למקום נמוך ממה שחשב והלך לקבוצה היחידה שלא בטוח שצריכה אותו העונה ויש לה את הפריבילגיה לחכות לו. אני מדבר כמובן על מייקל פורטר ג'וניור. הוא נולד להיות כוכב ומגיל צעיר ראו בו כזה. הוא אחד שצילומים רועדים שלו מכסים כל פינה ביוטיוב, כולל הצד אפל שלו. כמו בסרט אקשן של תקופת גרינגראס העצובה (סדרת בורן), בין הרעידות ניתן היה לראות שחקן שיכול להיות ענק.

ואז הגיעה הפציעה. ברגע אחד, עונה שאמורה להיות העברת זמן מיותרת עד לרגע שירשו לו להשתתף במשחק של הגדולים נגמרה כשרק התחילה. והוא מצא את עצמו כשקבוצה אחרי קבוצה מוותרת על האפשרות שלו עד שהוא נפל לזרועות דנבר.

לא ככה זה אמור היה להיות. דנבר הנוכחית לא אמורה להיות מועדון שכוכבים נופלים אליו. אולי בעבר כרמלו היה שם, אייברסון וצ'ונסי באו להעביר את הזמן לפני הפרישה ודיקמבה מוטומבו אהב להגיד לאנשים שם לא. אבל היום הם אולי מועדון עם עתיד מבטיח, אבל כזה שה-ESPNים אוהבים להתעלם ממנו.

זו בטח חוויה משונה לשחקן שמגיל צעיר כל העולם סביבו אומר לו שהוא יהיה כוכב.

2) סליחה על הפייק אאוט בסעיף הקודם. כפיצוי, בואו נדבר על טוויסטים. איך עושים טוויסט בעלילה?

הטריק של טוויסט הוא פשוט מאוד על פניו – שני דברים שונים מתגלים כאחד.

ננסה לשמור את זה תרבותי, ובלי איומי רצח על שספיילרתי משהו רציני. נשאר עם הקלאסיקות. לוק, שמתחיל להיכנס לעולם הכוח, חושב שאבא שלו מת. באותו זמן, דארת' ויידר, האיש למשימות מיוחדות של הצד האפל של הכוח, רודף אחריו. במחי יד אחת אנחנו מגלים – דארת' ויידר הוא אבא של לוק. הסיבה שטוויסטים, כשהם נעשים טוב, נשארים איתנו כל כך חזק כי הם מפרקים צורת חשיבה מאוד דומיננטית בעולם שלנו – הבינאריות.

הסרטים האלו מציגים לנו צד אחד שהוא טוב – לוק, וצד אחד שהוא רע, דארת' (ג'ורג' לוקאס אף פעם לא היה עדין במטאפורות שלו. גרידו לחייזר שמחפש את הכסף שחייבים לו? סליזבאגאנו? לבובה שמבוססת על עצמו הוא קרא יורג סאקול). בעצם הטוויסט הם אומרים לנו ששני הצדדים הם אותו דבר. שטוב הוא רע, ולהיפך. כי אם אתם רואים את העולם רק בטוב ורע, שחור ובלבן, אתם מפספסים את הפרדוקס של החמישים גוונים של אפור (הפרדוקס הוא שהסרט הוא רע).

אז איפה הטוויסט בהחתמה של דמארקוס קאזינס?

אני בספק אם מישהו חשב, כמו במקרה דוראנט או השילוב של לברון-ווייד-בוש, שקאזינס יהיה אלטרנטיבה השנה. אכילס זו פציעה שצ'ונסי בילאפס ואלטון ברנד מספרים שקשה מאוד לחזור ממנה:

Chauncey Billups once told me that Achilles injuries are so tough to come back from because it leads to a bunch of other injuries all over your body. Elton Brand said the same thing: “Once you [hurt] the calf, it’s the ankle, the knee, the hips, the back." https://t.co/O66M6l7CCC

— Alex Kennedy (@AlexKennedyNBA) July 4, 2018

אנחנו בכלל לא יודעים מתי ואיך קאזינס יחזור השנה.

אולי אפשר למצוא את הבינאריות במקום אחר. אנחנו יודעים שקאזינס אמור להיות שחקן טוב. אולסטאר. יותר מפעם אחת. שחקן שמקבל חוזים גבוהים שסותמים את תקרת השכר ולא מאפשרים לקבוצות טובות גם ככה להחתים אותו. אנחנו גם יודעים שקבוצות לא רצו להחתים אותו. פחדו מהפציעה שלו. מהאופי שלו. קבוצות שיכלו פשוט לא רצו להמר עליו. אז הוא נאלץ לחתום בסוף על חוזה נמוך. אולי הפרדוקס הוא ששחקן טוב מוצא את עצמו עם חוזה ששמור לשחקנים פחות טובים.

כדי שהשילוב הזה יצליח, גולדן סטייט תהיה זו שתצטרך לשלוף את הטוויסט. קבוצה שרצה ושוטפת את המגרש, שחקן שמתנשף בדרך לספסל וחי על חצי המגרש. קבוצה שחיה על מסירות, בול הוג. עד עכשיו היה ברור מה טוב לגולדן סטייט ומה לא. כדי שקאזינס יצליח להשתלב, אם בכלל יחזור מהפציעה, הם יצטרכו להוכיח שהם מסוגלים להיות אחד.

3) אז מה עוד קרה השבוע? מה עוד קרה, מה קרה, אה, כן, כמעט שכחתי תחת ההמולה של השחקן הפצוע – הקרקס הארבע-שנתי של לברון חזר העירה.

אחת התחושות הכי טובות בחיים היא כאשר שנאה לא מבוססת מקבלת ביסוס. פגשתם מישהו חדש – שותף בעבודה, פוליטיקאי, חבר של חבר, ותוך שנייה החלטתם שאתם שונאים אותו. אולי זה החיוך שלו, אולי משהו בצורה שהוא עומד, אולי הוא מזכיר לכם משהו מהעבר, אולי הוא עבר על אחד החוקים השרירותיים המאוד ברורים שיש רק אצלכם בראש (זה קורה לי הרבה. אני כבר מצטיין בזה). לא משנה מה, אבל אתם יודעים שאותו אתם שונאים. אבל אין לכם באמת על מה להתבסס, אז אתם שומרים את השנאה לעצמכם. נותנים לה לבעבע בפנים בקצב של אופרה לה-מרמור.

ואז אותו אדם עושה משהו נורא. אתם שומעים שמועות שהוא היה זה שהסריח את השירותים. ראיתם אותו מלכלך את המיקרוגל המשותף ולא מנקה. הוא לא עשה 😊 על תמונה של חתולים חמודים. באותו רגע אושר גדול משתלט עליכם. חיוך קטן ונבזי יוצא – צדקתם. הייתה סיבה לשנוא אותו.

עבורי מול לברון הרגע הזה הגיע בפעם הקודמת-קודמת שהקרקס שלו הגיע לעיר. הצורה שהוא עבר מקליבלנד למיאמי הסבירה לי בדיוק למה לא חיבבתי אותו עד אותו רגע.  סוף סוף יכולתי לשנוא אותו באופן גלוי. סוף סוף הבנתי שהוא כמו אמא שלי. אני חושב שזה הזקן.

תראו, אני לא יודע אם לברון באמת כזה. רוב הסיכויים הם שלא. הדיון פה הוא לא באמת עליו. זה פשוט שכל ידיעה שיצאה עליו, כל ציטוט שלו שנאמר, כל מעשה שדווח – הזכיר לי את האמא הנרקסיסטית שלי. הדמות השתלטנית שרואה בי רק כשלוחה שלה. ככזה, לא אמורים להיות לי סוכנות או גבולות. כזו שרק מחלישה ומחפשת חולשות (עדיף מומצאות) ומנסה להיות במרכז כל הזמן, על חשבון אחרים. אדם שרק חושבת על עצמה ואסור בתכלית האיסור להגיד לה לא. כשאמרו לי שלברון לא כזה, אמרתי לעצמי – כן, בדיוק, גם על אמא שלי אומרים שהיא לא כזו. היא אדם מקסים, הרי. חברה טובה. מורה שתלמידים זוכרים אותה גם שלושים שנה אחרי. ורק מולי היא חושפת את הפרצוף הנרקסיסטי שלה. ואז כשמתחילים עם צורת המחשבה הזו, קשה להפסיק. כל דבר, הכי לא קשור שיכול להיות, הופך לסימן ולמעגל שממשיך להאכיל את עצמו (הרבה יגידו לכם, אין כמו אכילה רגשית).

זה נורא במיוחד כי כדורסל היה אמור להיות המרחב שלי. כשאסור לך לעשות שום דבר ללא אישור, אתה לומד למצוא את המקומות שאתה מצליח להתבטא. למדתי שאם אעשה שמיניות באוויר תוך כדי ג'יגול חרבות, אנשים עשויים לחייך מדי פעם, וככה יתייחסו אלי. למדתי שהמחשב הוא מקום שבו אני היחיד בבית שמסוגל להיות בו. למדתי גם שספורט הוא משהו שאין לה שליטה עליו. הוא המקום הראשון שבו הצלחתי לעמוד על שלי, ולהמשיך איתו למרות האיסורים. ודווקא כאן אני נתקל בדימוי שלה?

אז התחלתי לשחרר. לנסות לשבור את המעגל. אי אפשר באמת לבקש מהליגה שתפסיק לדבר על לברון. זה הגיוני בערך כמו שהוא יחליט לשבור את החוזה עם הלייקרס כדי ללכת לאולימפיאקוס לסיים את מה שהוא התחיל עם בלאט. העדפתי ללכת לעשות את מה שהייתי רוצה לעשות בחיים האמיתיים. חיפשתי את הקבוצות החיוביות, המעצימות. הקבוצות שנותנות ליחיד את הערך המוסף ולא שואבות מהקבוצה בשביל היחיד.

אולי זה עבד. אולי לברון התבגר. אולי הוא מעולם לא היה כזה. אבל המעבר שלו השנה היה נטול כל טריגר מכל סוג עבורי. אז אני אשאר עם דנבר ויוקיץ', עם ברוקלין והפליפים, עם אטלנטה ודומותיהן. אולי ההווה של חלקן פחות נוצץ, העתיד לא תמיד ברור, אבל הן היציבות שאני חושב שאני צריך כרגע. היציבות שתעזור לי למצוא עבודה שמוצאת חן בעיני (אני פתוח להצעות). היציבות שתעזור לי להשיג חיי חברה מחוץ לחברה (פחות פתוח, אבל לא בלתי אפשרי). היציבות שאני צריך כדי למנוע מכפתור ההשמדה העצמית שלי לפעול.

תזכרו, Be the loose change you want to see behind the cushion.

4) איך ממשיכים מכאן? אולי לא ממשיכים. בזמן של העונה כל הקבוצות עובדות שעות נוספות, מסביב לשעון, כדי להגיע בצורה הכי יעילה לסגל הכי מתאים למועדון. אבל אולי עדיף להן לנוח. כן, זה יוצא נגד הרעיון הדיסטופי של העבודה המודרנית, שבה אנחנו צריכים לבלות כמה שיותר שעות סגורים, בזמן שאנחנו מנסים להסתיר את העובדה שאנחנו כל הזמן בפייסבוק מפני עיניים חשדניות. גם האנשים הגדולים בהיסטוריה עבדו הרבה פחות מאיתנו. שאר הזמן הם עשו מה שנקרא "מנוחה אקטיבית", ולא, זה לא יופמיזם לסקס. הם עשו פעולות שמשפרות את התודעה ועוזרות לפענח מידע שנכנס קודם לראש. הדברים האלו שקשה לעשות כשהאצבע במצב תמידי על אלט-טאב. אז אולי זה מה ששיקגו בולס עושים בינתיים. אין שום קולות מכיוונם, נוואבה ולאבין יושבים ומחכים להצעות, ובהנהלה, גארפקס הלכו לטייל בהרים מסביב כדי לפענח את עתיד המועדון עם מרקאנן וקרטר.